"הילד בן שלושים, יש לו חום גבוה הוא שוכב על הספה בבית הוריו,
כן, הוא בן שלושים, יש לו חום גבוה הוא חוזר אל חדר נעוריו"
"הילד בן שלושים, יש לו חום גבוה הוא מובטל מעבודה ואהבה
כן, הוא בן שלושים אבל עדיין לא יודע מה יעשה כשיגמור את הצבא"
("מהרי נא" / אהוד בנאי)
 

למה בגיל שלושים הוא חוזר אל בית הוריו, מובטל מעבודה ואהבה?
מה הוא לא עשה בשנות העשרים לחייו שהשאיר אותו במצב הזה גם בגיל שלושים?
והאם ייתכן שאם היה מתמודד עם האתגרים הללו בשלב הכל כך חשוב של הבנייה העצמית בגילאי העשרים, הוא היה במקום אחר היום?

אני נתקלת בקרב מטופליי ומכריי בבני שלושים וארבעים רבים כאלו, שבעיותיהם הנוכחיות קיימות עוד מהעשור הקודם לחייהם. הם שנים על גבי שנים מתמודדים עם אותן הבעיות- בעיות בזוגיות, קשיים במימוש העצמי, בעיות של בטחון עצמי, דכדוך, קשיים בקשרים בינאישיים, אך קיימת בהם אמונה שהזמן יעשה את שלו ו"יהיה בסדר", ובכל שנה שעוברת, והבעיות נשארות אותן הבעיות או אפילו מתעצמות, ממשיכה להיות האמונה שדברים יסתדרו מאליהם עם הזמן.
בגילאי ה-20 מאמינים שעד גיל 30 יהיה טוב, וכשזה לא קורה, מאמינים שעד גיל 40 יהיה טוב, וכך הלאה. רובם בשלב כלשהו מאבדים את האמונה שיהיה טוב. אז הם מפתחים ציניות, דכדוך ואדישות כלפי החיים וכלפי היכולת שלהם להוביל את עצמם למקום טוב יותר – ליצור זוגיות טובה, להתחבר לייעודם, להעצים את הביטחון ולחוות שמחה.

אני תוהה למה אנשים מחכים לגיל 30 או לגיל 40? האם הקשיים באמת ייעלמו עם הזמן? הניסיון מלמד שלא, כיוון שהדפוסים שלנו חוזרים על עצמם שוב ושוב, על אף הזמן החולף. הניסיון גם מלמד שהדרך לפתור קשיים היא על ידי התמודדות שמחליפה את ההתעלמות וההדחקה. ההתמודדות דורשת תהליך של התבוננות פנימה, הבנת הדפוסים שחוזרים על עצמם ומחבלים בניסיונות להצליח, ועבודה פנימית וחיצונית לשינויים.
הדפוסים הללו הם אלו שמובילים פעם אחר פעם להיכנס למערכות יחסים לא נכונות, שמובילים להישארות בלימודים או בתעסוקה שלא מתאימים ולא ממלאים, שמובילים לאדישות, לשאננות, להחמצה, לתסכול, לחרדה, לדיכאון.

בפזמון של השיר הזה, אותו בן שלושים מבקש:

"מהרי נא והניחי על ליבי תחבושת בטרם תשכיביני לישון
וספרי לי על הילד שהייתי, איך שמחתי על הגשם הראשון"

הוא מבקש בשיר, כמו שמבקשים רבים, לשים תחבושת על הלב הכואב, להתלות בשמחה האמיתית או הדמיונית שהיתה פעם, להשכיח את מה שקורה היום ולמעשה לא להתמודד. התחבושת על לבו היא רק כיסוי חיצוני, שכבה של הגנה שנועדה להקל על הכאב, כלי שמאפשר הדחקה. היא לא מטפלת, היא לא מרפאת, היא לא יוצרת שינוי.

לעומת הבחור שלנו מהשיר, ישנם בני ובנות עשרים ושלושים שמבינים שישנה בעיה ומוכנים להתמודד אתה באומץ. גם אותם אני פוגשת בטיפול. הם מעניקים לעצמם את ההזדמנות לעבור תהליך משמעותי, לחשוף בהדרגה את הפצעים, לאתר ביחד את הדפוסים, להגיע לתובנות על המקור שלהם ולערוך בהם שינוי. הם עושים זאת עוד בגילאי העשרים לחייהם, כשהם בשנים הקריטיות של הבניה האישית של עצמם ולפני שהם מגיעים לחוויית האדישות והויתור על עצמם. בשלבים האלו, היכולת לשנות את הדפוסים היא מהירה יותר ונגישה יותר. כמו בסוף השיר, כך גם בסוף תהליך טיפולי, אפשר סוף סוף להגיד: "הניצוץ חוזר לפתע אל עיניו".