היא רוצה זוגיות.
כל תא ותא בגוף שלה, כל אזור בנפש שלה, מבקש להיות נאהבת ואוהבת.
אבל זה לא קורה.
היא יוצאת לדייטים, נפגשת, לרגעים חושבת שמתאהבת,
אבל זה פשוט לא קורה.
זה לא קורה בגללם, זה לא קורה בגללה.. היא כבר לא יודעת.
ואז היא מספרת על שנות ילדותה, על הקשר עם אביה.
אבא נוכח-נפקד. אבא שהיא כל כך אהבה והעריצה, אבל גם כל כך שנאה.
אבא שמתקרב ואז מתרחק, שמרעיף אהבה ואז פתאום צינה גדולה.
כמה בלבול וחוסר יציבות היא חוותה.
ופתאום היא מתחילה להבין שהעבר לא נשאר רק בעבר,
שהוא חי וקיים גם בפחדיה בהווה.
שהמחשבה על זוגיות מעוררת בה אימה.
איך תוכל לשים את עצמה שוב במקום המסוכן הזה של הלא נודע?
איך תוכל לתת לעצמה לאהוב גבר שאולי לא יאהב אותה,
שאולי לא יישאר שם אתה?
ושתינו מבינות כעת שהמגירה הנעולה המלאה בזיכרונות כואבים כבר נפתחה.
ובפעמים הבאות, יישלף זיכרון ועוד זיכרון,
ועוד רגע שמח ועוד רגעים רבים של עצב וכאב.
ובעדינות אנחנו נעבד אותם, וזה לא יהיה קל,
אבל אז יתפנה שם מקום למשהו חדש.