חייהם של בני נוער רבים אינם קלים כלל. תקופת גיל ההתבגרות יוצרת עיסוק רב בשאלות אישיות וחברתיות.
מבחינה אישית: מתחילה התגבשות של זהות אישית- מי אני ומה אני אוהב, מה מקומי בעולם. הצורך בעצמאות עולה. המיניות תופסת מקום נוכח ומרכזי. סוגיות של דימוי עצמי, דימוי גוף ובטחון עצמי הופכות לרלוונטיות ומעסיקות ביותר.
מבחינה חברתית: הצורך בשייכות גובר. עולות שאלות של מה מקומי בחברה, כיצד אוכל להשתלב, מה מידת הפופולריות שלי. ספקות לגבי האם יקבלו אותי כפי שאני.

נוצרים מתחים וקונפליקטים רבים.
למשל, קונפליקט בין הצורך להיות עצמי, אותנטי, ייחודי, לבין הצורך בשייכות, להיות "נחשב" מבחינה חברתית, להיות כמו כולם. דוגמא נוספת למתח וקונפליקט היא סביב המיניות הגוברת מצד אחד, הרצון ולפעמים הלחץ החברתי להתנסות מינית, אל מול חוסר הניסיון, החשש, ולעתים קרובות אי הרצון להתבגר כל כך מהר מבחינה מינית.

בנוסף על כך, בני נוער מתמודדים עם תחושה של תחרות רבה-
למי יש יותר חברים וחברות, מי "מקובל" יותר בחברה, מי יפה או חכם יותר, מי מוצלח יותר, מי התנסה ביותר דברים ועוד. אלו רק מספר דומגאות לקשיים שנערים ונערות מתמודדים עמם ביומיום. כל אחד מהם יכול לעורר תחושה מאוד לא פשוטה.
אם הנער או הנערה אינם מוצאים את הפתרון לקונפליקט בתוכם, אם הם חשים לא שייכים או לא מספיק טובים או מוצלחים, חרדה חברתית יכולה להתפתח די במהירות.

הורים הרואים את ילדיהם המתבגרים במצב הזה מוצאים עצמם לעתים קרובות חסרי אונים. הם רואים את ילדם סובל, מנסים לשוחח עמו, להציע את כל הכלים שברשותם על מנת להקל. לעתים הקשר עם ההורים מסייע, אך לעתים קרובות אינו מספיק על מנת לשחרר את תחושת החרדה והדיכאון. המצב הזה הופך לקשה, מתסכל ומעציב עבור כולם- עבור המתבגר ועבור הוריו.

בטיפול, הנער או הנערה מגיעים לסביבה ניטרלית ובטוחה, בה הם יכולים לשוחח על הקשיים שלהם, על החרדה, על הפחדים, על תחושת חוסר האונים, הבדידות או העצב. הקשר הטיפולי שם דגש על הקשבה לעצמם, חיבור לעצמם, לכוחות שלהם ולייחודיות שלהם.

עם התקדמות התהליך הטיפולי, הנער או הנערה יכולים להבין טוב יותר את עצמם, את הקונפליקטים שלהם ואת הדפוסים שקונפליקטים אלו מובילים אותם אליהם. לצד עליית המודעות וההבנה, הם מתחזקים מבפנים, ומסוגלים יותר ויותר למצוא את הפתרונות לקשיים בהם הם מצויים. ככל שהם מחוברים לעצמם, קשובים לעצמם וחשים יותר בטוחים בעצמם, תפקיד החרדה הופך ללא רלוונטי, והיא הולכת ופוחתת עד שמתמוססת.