המטופלת הראשונה שקיבלתי לטיפולי היתה אישה בת 96.
כיוון שמצבה הגופני לא איפשר לה להגיע אל חדר הטיפול במחלקת הרווחה, הייתי צריכה להגיע אל ביתה ולקיים את המפגשים בחדרה. כל הדרך אליה ניסיתי לדמיין כיצד תתנהל פגישה כזו. אני, שהייתי אז בת עשרים וכלום, מול אישה בת 96. 
"היא בטח תתייחס אלי כמו לנכדה שלה", חשבתי לעצמי. "בטח היא תציע לי עוגיות, אולי תספר קצת על הקשיים שלה ו… זהו?".

הגעתי אל ביתה. את הדלת פתחה אישה שסימני הגיל ניכרים על פניה, על גופה. היא חצי מתבוננת בי, חצי משפילה מבט, מתנצלת על המראה שלה ועל שטף הדם הגדול בפניה. שטף הדם הזה מספר ששוב הגוף בגד בה, גרם לה לאבד שיווי משקל, עד שנפלה ונחבטה כהוגן. היא התביישה. 

התיישבנו בחדרה והיא בזהירות רבה החלה לגולל את סיפורה בשנה באחרונה: סיפרה על געגועיה לאיש לו היתה נשואה 70 שנים, על הגוף שבוגד בה, על תחושת הבדידות, על כך שהאישה הזקנה הזו שאני רואה מולה ושהיא רואה במראה היא לא האישה שחיה בתוכה.

כך היינו נפגשות מדי שבוע, ביום קבוע ובשעה קבועה, היא היתה פותחת את דלתה אלי והיינו יושבת ומשוחחות בחדרה. היא היתה מצפה לפגישות, סוף סוף יש לה עם מי לדבר, לשתף על מה שעובר עליה, על מה שעבר עליה. בהדרגה, היא מספרת את עצמה יותר. מספרת על איך נראו חייה כשהיתה צעירה, על הזוגיות שלה, על המשפחה, על העבודה, על הדברים שאהבה לעשות ורבים מהם כבר אינה מסוגלת לעשות עוד.

מפגישה לפגישה אני רואה איך עצם ההקשבה המאוד מכוונת אליה מקילה עליה, מעניקה לה נחמה. מפעם לפעם היא מספרת לי עוד חלק מסיפור חייה, ומאפשרת לעצמה לגעת גם בחלקים הכי אישים וסודיים מבחינתה- עליהם לא דיברה עם אף אחד מעולם. אני נפעמת לגלות את העושר הכל כך גדול שיש בה, איך הפגישות הללו מעירות ומאירות אותה, איך הוא נפתחת עוד ועוד אל החיים, דווקא מתוך ההכלה של הקושי, והעצב והאובדן.

לעתים היא מספרת לי דברים שנדמים ככאלו השמורים לנשים צעירות, אך לא, הדברים הללו לא נשתכחים עם הגיל, עם הזקנה, הם חיים ובועטים בתוכה. מצאתי את עצמי פעמים רבות יושבת עמה ומרגישה שבתוך גופה הקשיש, כלואה לעתים נערה בת 16 ולעתים אישה בת 36, שיכולות לצאת לחופשי ולבוא לידי ביטוי בפגישות, וגם היא יכולה לפגוש בהן שוב, לשמוח בהן, להתגעגע אליהן וגם להתאבל עליהן. והשמחה, הגעגוע והאבל, מאפשרים ריפוי לנפש, הקלה, וצמיחה- כן, גם בגילה.

במהלך הפגישות אני לפתע מבינה שלא רק היא מצפה לפגישות, גם אני מצפה להן, מצפה לפגוש אותה, לשמוע אותה- איזו זכות גדולה להיות לעזר לאישה בשנים האחרות של חייה, ללוות אותה ולהתלוות אליה דרך סיפור חיים של חיים שלמים.

שנים רבות עברו מאז הטיפול ההוא, אני בטוחה שהיא כבר איננה בין החיים, אך היא חיה לגמרי, בדיוק כפי שהיתה, בזכרונותיי ובנפשי. היא לימדה אותי כל כך הרבה, על החיים ועל סופם, ויש לה חלק גדול ומשמעותי במטפלת שגדלתי להיות. מאז אני יכולה לומר בפה מלא, שיכולה להיות עבודה חשובה ומשמעותית בטיפול בקשישים. כמה טוב ומשמח שאפשר ללמוד גם ממטופלים.

לזכרך.