על הגישה הטיפולית שלי
לעתים כשפונים אלי, שואלים אותי מה הגישה הטיפולית שלי.
אז אני יכולה לענות בקצרה שאני מטפלת בגישה דינאמית (למי שזה אומר משהו..). אני יכולה לספר שלפעמים אני משלבת בין עולמות טיפול שונים, כמו CBT, חשיבה רוחנית, חשיבה בודהיסטית ועוד..
אני יכולה להרחיב ולספר על התיאורטיקנים השונים בגישה הדינאמית שעליהם "גדלתי" ומשולבים בחשיבה שלי ובעבודה שלי עם מטופלים. פרויד, ויניקוט, קוהוט, לאקאן, קליין… כל אחד מהם עולם ומלואו.
אבל בסופו של דבר, אני הכל יחד ואף אחד מהם בו זמנית בכל רגע.
אני גלית. אני עובדת בגישת הטיפול שהיא המכלול שאני. אוסף של דברים שלמדתי יחד עם אוסף המחשבות והרגשות ודרך הראייה היחודית שלי, ואני לא באמת יכולה להגדיר מי אני כשאני יושבת מול מטופלת או מטופל.
אני יודעת להגיד שאני באה עם לב פתוח. שאני מתרגשת לפגוש כל אחד שמגיע אלי, בכל פגישה מחדש, גם כאשר אנחנו מכירים כבר המון זמן.
אני יודעת שאני מרגישה זכות ללוות בדרך, במסע הזה שנקרא החיים.
אני יודעת שאני מתאימה את עצמי ומשנה את מה שאני מביאה אתי למפגש הטיפולי, לפי מה שאני מרגישה שהמטופל או המטופלת זקוקים לו באותו הרגע.
אני יודעת להגיד שבמפגש הטיפולי, לאורך הזמן, קורים דברים מופלאים ממש, מרגשים, פוגשים ומעצימים, כאלו שמאוד קשה להגדיר במילים.
אז בדרך כלל כששואלים אותי בטלפון מה הגישה הטיפולית שלי, אני מבינה שהשאלה היא בעצם: "האם את מתאימה לי כמטפלת?". אז אני עונה שהכי נכון זה להרגיש. להגיע לפגישה או שתיים, לשים לב איך זה מרגיש בלב, איך זה מרגיש בגוף וגם איך זה מרגיש בראש, לתת לאינטואיציה לכוון אתכם ולנסות לסמוך עליה.
בעיני זה נכון בבחירה של כל מטפל. הגישה הטיפולית היא בהחלט חשובה, אבל היא לא מגדירה ולא מבטיחה את החיבור הטיפולי, את איך שתרגישו בטיפול, וזה למעשה מה שחשוב באמת.